ציקדות מצרצרות

את תבואי ואז תלכי, את אומרת. בין לבין לא נדבר על זה. אני מסכימה כי אין לי דרך אחרת. מגיעה אלייך כדי להתפרק לפיסות קטנות. את אוחזת ביד עדינה חתיכות מפאזל גופי. שולפת באזמל מנתחים רסיסי פיגועים אחד אחת את שולפת אותם ממני. משילה גלדים. מקלפת מעליי את ההיסטוריה. את לא מפחדת מהכאב שלי, את מכירה אותו היטב. הצער הוא אלונקה שאנחנו מרימות יחד. מסע כומתה מיוזע על מזרן 160*200. המבט שלך רך כשאת חומלת עליי אבל קשה כשאת מניעה את גפייך. מנומסת וקטלנית, בדיוק כפי שאני צריכה אותך. היד שלך יודעת, מגלה לי הכל. הפה שלך שותק, לא מגלה לי שום דבר. קפלים של רצון נפתחים בי כמו פרחים מנייר קרפ. קיפודים קיפודים מהלכים מסביבנו. קוצים רכים שמבקשים מחסה. את נותנת לי להתפורר בין סדינייך. ציקדות מצרצרות סביב מי הבאר שפתחת בי. כשאני הולכת ממך, אני סוגרת את מה שנפער. סכרים מורמים, מלכודות מונחות בשנית. סיימנו, עד שתקראי לי לגמור שוב.